החלטה בתיק ב"ש 94010/05

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום רמלה (כב' השופט ז. ימיני) בב"ש 5386/05, מתאריך 21.11.05.

העורר עותר לבית המשפט להחזיר לו רכב מסוג מיצובישי פ'גרו מס' רישוי 8847920 (להלן: "הרכב"), וזאת מאחר וחלפו 6 חודשים מאז תפיסת הרכב, ולא הוגש כתב-אישום נגדו.

לטענת העורר, אין ראיה הקושרת אותו למעורבות באירוע הרצח נשוא ת.פ.ח. 1037/05 של בית המשפט המחוזי ת"א, והוא נזקק לרכב לצורך הסעת שני ילדיו, שהינם נכים בשיעור של 100%, כמו גם להסעת אשתו החולה במחלה ממארת.

אי-החזרת הרכב מהווה לטענתו, פגיעה בזכותו הקניינית, ואם תפיסת הרכב בתחילה היתה לצורך תכלית ראויה, הרי בחלוף הזמן, ובנסיבות העניין, היא כיום מעבר לנדרש.

עוד טוען העורר, כי הרכב מוחזק בידי המשטרה מעל ל- 10 חודשים, בתנאי אחסנה בלתי-נאותים, ועקב כך נגרם לו נזק כספי אשר ילך ויגדל ככל שהרכב ישאר בתנאי אחסנה אלו.

אין מחלוקת, כי העורר הינו הבעלים הרשום של הרכב, וכי הרכב מוחזק בידי המשטרה למעלה

מ- 10 חודשים.

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה, ולטענתה, מהודאת סולימאן אל-עוקה - אחיו של העורר, שנמסרה מחוץ לכותלי בית משפט - בשיחה עם מדובב שהוכנס לתא מעצר בו ישב, עלה כי העורר ביחד עם אחרים, נטל חלק בביצוע רציחתו של אבו-סירחאן.

עוד לטענת ב"כ המשיבה, משיחתו של סלימאן עם המדובב עלה, כי הוא הגיע לזירת הרצח כשהוא נוהג באחד מכלי רכב מתוך שלושה כלי רכב, ויחד עימו היה העורר ואדם נוסף בשם איסמעיל, העורר נהג ברכב נשוא הבקשה, והשלושה רצחו את אבו-סירחאן במכות גרזן ודקירות בחזה ובצד ימין של גופו.

אחיו של העוררת סולימאן רשם פתקים, ומסר אותם למדובב.

ב"כ המשיבה הסבירה כי לא הוגש כתב אישום נגד העורר, מאחר ואין תוספת ראייתית נגדו, להוציא הודאת סולימאן.

המשיבה איפוא טוענת, כי על פי הראיות שבידיה, שימש הרכב לביצוע עבירה, וקיימת זיקה מהותית וישירה בין ביצוע עבירה לשימוש ברכב

ב"כ העורר,טוען לעומתה כי  סלימאן חזר בו מדבריו למדובב.

ברם, גם אם חזר סולימאן מגירסתו כאמור, ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי קיימת תשתית ראייתית למעורבות הרכב נשוא הבקשה כאמצעי בו הגיעו לזירת העבירה, לצורך ביצוע הרצח.

לטענת המשיבה, הרכב נשוא הבקשה אמור לשמש כראיה במשפט, וכן היא מתכוונת לחלטו בתום ההליך הפלילי בתיק הנ"ל, וזאת בהתאם לסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969, (להלן: הפסד"פ).

ככלל, תפיסה בפועל של רכוש היא אמצעי דרסטי ביותר, גם אם התכלית היא חילוט בעתיד, שכן היא שוללת מהבעלים עוד בטרם נחרץ דינו לעשות שימוש ברכב, לפיכך נקבע בהלכה הפסוקה, שיש לנקוט בדרך זו רק כאמצעי אחרון, ובהעדר אמצעים חילופייים.

ראה: ב"ש 6892/04 גית תאמר נ' מדינת ישראל פדאור (לא פורסם) 04(23) 626.

בענייננו, בית המשפט מתבקש להכריע בעניין מסירת החזקה על פי סעיף 34 לפסד"פ.

ההכרעה הנדרשת היא הכרעה זמנית שכל תכליתה לקבוע את זכות החזקה בתפוס בשלב זה ועד להכרעה הסופית.